מודעות והעצמה מחשבות תדרים

"כולנו נמות במוקדם או במאוחר. איש אינו יכול למנוע מוות" כך מתחילה מדיטציית המוות הבודהיסטית

כבר תקופה ארוכה שדחיתי את הכתיבה הזו, לפעמים אני חושבת שסתם.. כי החיים..

אבל שומדבר לא סתם, לא החיים ולא המוות.

אז אני לא יודעת אם אתם מכירים, יש בבודהיזם מה שנקרא מדיטציית מוות.

והיא מקננת בי תקופה ארוכה כי יש בסביבה שלי אנשים שזמנם לפגוש את המוות מתקרב. והם בטח פוחדים, או מבולבלים, או מודאגים לגבי אלה שיישארו מאחור..

מדיטציית מוות מודרכת היא משהו שפעם הייתי עושה, פעם פעם כשעבדתי בהוספיס 'מעונות מכבי', ב'תל השומר'.

וכשעשיתי אותה, היה זה בדרך כלל עם אנשים בריאים שרוצים להבין איך לעזור לחולים סופניים.

אולי בני משפחה.

אולי חברים, או מטפלים אחרים.

כשאני פגשתי את המוות (פעמיים בחיי) הייתה זו חוויה מטורפת. אין מילה אחרת לזה.

ומאז אני חושבת שלמרות שאומרים שיש דמיון בין אנשים שחוו NDE, עדיין החוויה הפרטית שלי לא דומה לזו של אף אחד ששמעתי ממנו.

אחד המורים הגדולים שלמדתי מהם הוא אינגו סוואן, מורה ל REMOTE VIEWING

וכשהוא מדבר על המוות הוא אומר שיש לזכור שעל יד הגוף הזה הפרטי שלי, שאותו אני עוזבת יש קבוצת נשמות ענקית שבאותו רגע גם היא עוזבת את הגוף במקביל.

זה משהו שהוא יכול היה לראות במסעות שלו אל הנצח וחזרה..

אבל אם ניקח את השיחה הזו לצד היותר פרקטי שלה,

המדיטציה הזו יכולה לתת שלווה.

זוהי מדיטציה שפותחה ידי ג'ואן הליפקס ולארי רוזנברג, בהתבסס על 'תשע הרהורי ההמוות – שנכתבו על ידי 'אטישה', נזיר טיבטי, מהמאה האחת-עשרה.

והנה המהלך שלה:

הצעד הראשון הוא לשכב על הרצפה בתנוחת גופה.

 וכך התמליל – הפרוטוקול שלה עובד:

(נסו אותה, אם בא לכם)

רגע לפני..

כדאי לעמעם את האור כהכנה לסשן

"אם משהו שאני אומר מתחיל להלחיץ אותך,"

"תרים אצבע."

ומעכשיו "רק תקשיבי לקול שלי," אני אומרת, ואני מתחילה:

"כולנו נמות במוקדם או במאוחר. איש אינו יכול למנוע מוות;

מוות הוא התוצאה של הלידה. הוא בלתי נמנע.

אף יצור חי – לא משנה כמה הוא מפותח רוחנית, או חזק, או עשיר, או חדור מוטיבציה – לא ניצל מהמוות.

בודהה, ישו, מוחמד לא נמלטו מהמוות, וגם את/ה וגם אני לא.

כל מתנות חייך – חינוך וכסף ומעמד ותהילה ומשפחה וחברים – לא ישנו דבר ברגע המוות.

למעשה, הם עלולים להקשות, כי אנחנו נאחזים בהם.

מה את/ה עושה עכשיו שיעזור לך למות? נחזיק יחד את התשובה בראש. וננשום

תוך כדי המחשבה על כך שהמוות הוא בלתי נמנע.

בשאיפה החוצה, נחשוב על כך ש "גם אני אמות".

אני עוברת לתובנה השנייה,

"תוחלת החיים שלך מתקצרת בכל שנייה שאתה חי. מרגע לידתך, ועד רגע מותך, תנועתך אל המוות לעולם אינה נפסקת."

"כל שאיפה שאנחנו לוקחים וכל נשיפה שאנחנו משחררים מקרבת אותנו. לכן כדאי את מה שיש עכשיו, כי ייתכן שלא יהיה מחר.

אם תוחלת החיים שלך תקצרת מדי יום, מה את עושה עכשיו כדי להעריך את מה שנשאר לך? מה נותן משמעות לחיים שלך?"

"כל מילה שאת/ה אומר/ת, כל נשימה שאת/ה נושם/ת, מקרבת אותך לסוף חייך. בשאיפה, נשאף בהכרת תודה על השניות הנוספות שניתנו לך. עם הנשימה, נחשוב על השניות שחלפו בחיים שלך".

החזה עולה ויורד.

"המוות יבוא בין אם נהיה מוכנים ובין אם לא. מתוך מיליון שלוש מאות אלף מחשבות שיש לנו מדי יום, מעטות הן על איך להתמודד עם אתגר המוות.

האם את/ה יכול/ה להקשיב לי, עכשיו, כאילו אין מחר? את//ה מוכן/ה למות?"

ואני עוברת דרך הרהורים נוספים:

למוות יש סיבות רבות;

כשהגוף שברירי ופגיע;

ואפילו יקיריך לא יכולים למנוע ממך למות.

דמיין/י את עצמ/ך על ערש דווי, הולך/ת ונחלש/ת,

את ביתך ואת בגדיך (ותכשיטיך),

ואת חשבון הבנק שלך

ואת כל האוספים שיש לך – כל הנוחות שעמלת קשה למענה, וכעת היא חסרת תועלת.

"למות פירושו לוותר על הכל,"

" דמיין/י שכל מה שיש לך ניתן לחברים ולקרובי משפחה.

חלק ממנו עשוי בסופו של דבר להגיע לחנות יד שנייה או פח אשפה.

את/ה לא יכול/ה לקחת איתך כלום.

עם הנשימה, נחשוב על זה. עם הנשימה, שחרר/י את כל מה ששלך".

"והגוף, בדיוק הדבר הזה שמכשיל אותנו."

"השקעת כל כך הרבה זמן בעבודה על העצמי הפיזי שלך. להאכיל אותו, להשקות אותו, להתעמל, להתלבש ולהתפשט, להרגיע כאב, להרגיש הנאה.

בילית שעות בהתבוננות במראות, בניסיון להרגיש יפה. הוקרת את גופך. תיעבת אותו. וברגע המוות, את/ה מאבד/ת אותו.

נדמיין את הרגע לפני מותך.

הרהרת כבר בעובדה שאת/ה מאבד/ת את כספך, את יקיריך, את מעמדך, את זהותך.

את/ה גם תאבד/י את הקליפה שכל כולך נכנס אליה.

מה את/ה יכול/ה לעשות כדי להכיר בכך? להכין את עצמך?"

ואז אני מבקשת להתכווץ ולשחרר שרירים וגפיים ומחשבות שונות:

"דמיין/י שהאיברים שלך מפסיקים לפעול, עכשיו,"

"אין לך יותר חשק לאכול או לשתות.

הבאה היא מערכת העצבים המרכזית שלך.

את/ה לא יכול/ה לזוז. את/ה מאבד/ת את החיבור שלך לגפיים.

העיניים שלך עשויות להתגלגל בראשך, ייתכן שלא תוכל/י להשאיר אותן פקוחות.

לבסוף, מערכת הנשימה שלך תאט. הנשימה לא תבוא יותר בקלות או בטבעיות".

אני יושבת בשקט,

מרגישה את השקט המוחלט לוחץ על עור התוף וחולף על פני העור שלי.

"הרגליים שלך.

הידיים שלך.

הראש שלך.

המוח שלך.

הבטן שלך.

הכליות

והכבד והמעיים.

כל השרירים והעצמות הגדולים והקטנים. חדלו.

התודעה נעה לעבר הלב שלך, המרכז שלך. את/ה מתכווץ/ת פנימה לכדי נקודת אור.

הנשימה שלך הופכת רדודה יותר.

האנרגיה שלך מתרוקנת.

טמפרטורת הגוף שלך יורדת.

את/ה לא יכול/ה להרגיש את הרצפה מתחתיך כי את/ה חסר/ת משקל. את/ה מודע/ת כעת לכך שאת/ה גוסס/ת, אבל זו התודעה היחידה שנותרה לך".

אני משתהה.

"את/ה נפתח/ת ונפתח/ת ונפתח/ת לתודעה הרחבה יותר. את/ה חלק מכל מה שהיה אי פעם, וכל מה שאי פעם יהיה. את/ה משחרר/ת. סוף סוף".

"את/ה בטוח/ה,"

"את/ה מסתכל/ת למטה על הגוף הזה שעל הרצפה, מונח ללא נשימה. את/ה רואה אנשים עומדים סביב הגוף שלך".

אני מחכה פעימה.

"עברו כמה ימים, עכשיו, והגוף עירום וקר".

אני סופרת עד עשרים.

"אחרי כמה חודשים יש ריקבון. גזים ממלאים את הגוף והוא מתפרק".

"עברה שנה,"

"יש רק עצמות ישנות".

"חמישים שנה. יש רק אבק. את/ה כבר לא כאן. ואת/ה מרגיש/ה בטוח/ה".

אנו מכילים את האמת החשוכה והקטנה הזו במשך זמן מה.

ואז חוזרים

תחילה בנשימה רדודה,

אחר כך במתיחה של האיברים, אחר כך מאריכים את השרירים, ואז מרגישים את העצמות משתנות והאיבריה פועמים ומעבדים ואת הדם שנע בהם, ובלב.

ואת האוויר הממלא את הריאות ואת המודעות המשתרעת עד קצות האצבעות ושורשי השיער.

"מה את/ה מרגיש מתחתיך?"

"את/ה יכול להרגיש את השטיח על כפות הידיים שלך? מה את/ה שומע/ת – צינורות שמים נעים דרכם? פעימות הלב שלך? מה את/ה מריח/ה? השמפו שאת/ה משתמש/ת בו, סבון הכביסה במצעים שלך? מה את/ה רואה?"

את/ה כאן עכשיו.

לא מזמן שמעתי את המדיטציה מונחית בקולה של פטי מרין Patti Murin, שמקריאה את ספר שתי הדרכים של ג'ודי פיקו. הנה, כך היא נשמעת :

אולי גם תאהב...