הריון לידה מודעות והעצמה מחשבות תדרים

פרק ראשון – הקנבס ריק

אני לא יודעת לכתוב סיפורים. אני יודעת לתעד רק את מה שקורה בקליניקה במסעות שעוברים המטופלים

ולא בכל יום אני נתקלת במטופלת מאוד מוכשרת כמו זו שכותבת ומספרת את מסע הריפוי שלה

וואו!!!

הלוואי הלוואי הלוואי שהיו לי יכולות כתיבה כאלה:

פרק ראשון – הקנבס ריק

המסע שלי מתחיל בעולם של ריקנות, שבו הכמיהה להיות אמא מכלה כל מחשבה אחרת שלי.

שמונה שנים כבר מאז שנאמר לי שאני עקרה, שלא אצליח להרות. מבלי שיותירו תקווה לאיזשהו תיקון. אמנם אחרי כן הלכתי לעוד רופאים ומומחים והם דווקא כן ראו שאפשר לנסות, אבל המסר הראשון, כאילו נחרט בתודעתי קינן ושלח שורשים לנפש ולכל השלוחות שלה פנימה.

כל ניסיון כושל להפריה חוץ גופית היה פגיון שנשלח ישירות ללב ולרחם, תזכורת לבגידה של גופי.

בעיצומו של הרעש השוקק של החיים, השתררה בתוכי דממה עמוקה.

ימיי היו מלאים בהדים חלולים של מה שיכול היה להיות, והאפילו אפילו על השמחות הפשוטות ביותר.

כשישבתי ליד שולחן ארוחת הבוקר, מול הכוס, ראיתי רק ריקנות המכרסמת בי בכל רגע שעובר. כל ארוחה הפכה לתזכורת לריק שבפנים, ניגוד מוחלט לצחוק ולחום שהיו צריכים למלא את ביתנו. אז הפסקתי והתחלתי לאכול ארוחות חטופות בעמידה.

הלילות שלי גם הם לא הביא נחמה מהכאב שאכל אותי. השינה חמקה ממני כמו חלום רחוק, וכשהיא כבר הגיעה היא הביאה איתה סיוטים של קיום נטול מטרה.

בעלי, שתבורך נשמתו, עמד לצידי משך כל התקופה הזו, אהבתו הבלתי מעורערת- ידעתי שהיא נמצאת שם ברקע, אבל היא לא חדרה דרך המכסה הכבד שסגרתי עליי, למרות שידעי שהכאב מכביד על שנינו. לא מצאתי את הכוחות לראות אותו, ואפילו נוכחותו המשתדלת או המנחמת לא יכלה להקל על העול שהיה תלוי מעל ראשינו כמו ענן אפל.

ואז, בדיוק כשחשבתי שהחיים לא יכולים להיות חשוכים יותר, היקום? "אמא אדמה" ? הבריאה? או מה שזה לא יהיה הדבר האכזרי הזה הטיח בי גם את "המחלה" – ואם להיות בוטה וחסרת סייגים, את הסרטן.

האבחנה הזו הכתה בי כמו ברק, קורעת לגזרים את המארג הדקיק ממש, השברירי כל כך של התקווה, שלפעמים נצמדתי אליה ביאוש.. הטיפולים היו מפרכים, כל פגישה רוקנת ממני את מעט הכוחות שנשארו.

כששכבתי במחלקה בבית החולים הלבן ההוא, נאבק במתקפת הבחילות והחולשות, מצאתי את עצמי מתנודדת על קצה השכחה, ​​בוהה אל תוך התהום בעיניים עייפות.

ורוחי נכנעה לחושך המוחלט.

עולמה של נעמה מתפורר סביבה, והיא מוצאת את עצמה שוקעת עמוק יותר לתוך ריק של ייאוש, בור חסר תחתית של חושך שמאיים לבלוע את כולה. כובד מחלת היושב עליה כמו סלע, כבד, נלחץ כלפי חזה עד שכל נשימה היא מאבק.

בדממת הייאוש שלה, היא לאט לאט חומקת, נסחפת לתחום שנמצא מעבר לגבולות העולם הפיזי. מקום של יופי אתרי, שבו הזמן כאילו עומד מלכת וגבולות הקיום מיטשטשים לאין. עמוק יותר ויותר לתוך הריק, נעמה החלה להרגיש תחושת שלווה שוטפת אותה, שלווה שלא דומה לשום דבר שהכירה אי פעם. זה היה כאילו היא נכנסה לתוך חיבוק של כוח גדול ממנה, מה שהיא שמעה אחרים מכנים אותו כוח עליון, כוח של אהבה ואור שעטף אותה בחמימותו.

בכניעה, היא הרגישה את עצמה מתעלה מעל מגבלות גופה הפיזי, תודעתה מתרחבת להקיף את מרחבי היקום, ובעני הרוח שלה – בעיני רוחה המרחפת במעמקים של השקט הזה, היא ראתה הצצות מחיים אחרים, וחוטי הקיום שלה נשזרים יחד בשטיח של אפשרויות אינסופיות.

מבין הערפילים המתערבלים של הנצח, היא שמעה קול – רך ועדין, כמו לחישה, משב רוח קלה בין העצים. וידיעה חד משמעית. ידיעה ברורה וודאית. זהו קולה של בתה, שקורא לה מהמחוזות שמעבר לזמן, כוכב קטן שהחל לנצנץ ולרצד ולרקד בחושך האינסופי.

ברגע הזה, נעמה הבינה שמסעה רחוק מלהסתיים. למרות שהדרך שלפניה עדיין רצופה אתגרים ומכשולים, היא ידעה שהיא לא לבד. שכן במעמקי הייאוש שלה, היא מצאה מקור של כוח וחוסן שיישאו ויעטפו אותה בלילות האפלים ביותר.

והנה, הגיעה לרגעים גם תחושה של מטרה מחודשת, מהבהבת מדי פעם לתוך זווית העין ומסתתרת ברגע הבא, אבל נוכחת בנחישות. נעמה יוצאת בזהירות של נמרה וחשש של עכבר, יוצאת בהדרגה ובמה שנראה לה כמו נצח, יוצאת בהתמדה, ממעמקי הייאוש שלה, לאט לאט מוכנה לאמץ שוב את מתנת החיים. ולמרות שהדרך שלפניה איננה וודאית ולא ברורה, היא פוסעת בה בידיעה ובאומץ, ומשוכנעת שהיא נושאת בתוכה את זרעי התקווה והריפוי.

בסשן של QHHT# אנחנו נפגשות, מתיידדות ומתחברות למי שצפוי להגיע לתוך החיים שלנו. המשפחה הגלקטית, משפחת הנשמות שמגיעה אתנו לכאן, כדי להתפתח יחד למציאות שבחרנו לחלוק אתם.

יום אחד היא תכתוב תסריט לסדרה

אני בטוחה!

בינתיים היא עסוקה בלכתוב הריון ועוד מעט לידה 🤰

אבל אם בא לכם עוד פרק, תישארו אתנו היא עובדת על זה ( :

אולי גם תאהב...